|
"אני רוצה להיות פרפר! ביציאתו מהגולם הופך מאובייקט צמוד ומוצמד ליצור בעל מרחב מחייה ללא גבולות. הוא בעל יופי מופלא מקבל ומעניק לעולם מיכולותיו, .מנצל עד תום כל רגע בחייו הקצרים, כדי להגשים את מהותו".
על רצפת המטבח, בביתה של אילנה אביב, אני מגלה מבנה תלת קומתי, צבעוני מאד, בעל ארבע מגלשות שכל אחת מהן פונה לכיוון אחר, משהו שאולי הייתי מזהה כמתקן שעשועים לבובות. מבנה שבהחלט מושך את העין ואת הלב, (בעיקר אם נותרה בך היכולת להתרגש גם היום מהנאות של ילדות). "זה דגם של גן משחקים, שהזמינה אצלי עיריית בת ים", היא עונה לשאלתי: מה עושה המתקן הזה במטבחה? הדגם שלפנינו מאד שונה מדגמים קונבנציונליים של גני שעשועים. לא עוד סולמות, חביות שוכבות ומגלשה, אלא משהו באמת אחר. "ההנחה שלי היא שגן השעשועים העכשווי צריך למשוך את הילדים", מסבירה אילנה, "הוא צריך להתחרות בטלוויזיה ובמחשב וממש לפתות את הילדים לבוא אליו. לכן השתדלתי ליצור אלמנט צבעוני, מושך ומאתגר המפעיל את החושים. כשהילד יגלגל את הגלגלת ברגליו, בתוך המתקן, השבשבת תסתובב מחוץ למתקן". מדגימה לפני אילנה את האפשרויות הגלומות במתקן הצבעוני. הצינורות האלה ישמיעו צלילים שונים בכל פעם שהילד יכה בהם.
אילנה של היום היא אומנית המפסלת בבטון, בטכניקה מיוחדת במינה, שמקורה בעולם התעשייה, "ולאו דווקא באומנות". את דרכה אל האומנות התחילה לפני שנים רבות כמתכנתת מחשבים, וכמו אותו פרפר היוצא מתוך הגולם, כשהוא צבעוני ומרחף במרחב, גם היא שולחת היום יד אל השדה הפתוח של עולם הפיסול. עולם החבוי בסטודיו, הממוקם במרחק דקות ספורות של הליכה מהבית, ובו היא עוסקת ביצירת עבודות המעטרות קירות בתים ומבני ציבור רבים ברחבי הארץ. "אני יוצרת בהשראת נופי המדבר וסלעי הכורכר שלאורך חוף הים", אומרת אילנה.
- את זוכרת את העבודה הראשונה?
"גרנו אז בבית שכור, דו קומתי, בחזיתו הייתה גומחה (גובה 2 מ', אורך 3 מ' עומק 20 ס"מ), החלטתי לתת לה נופך אישי. על העבודה הראשונה עבדתי כחודש וחצי. חשתי התרגשות ידעתי שאני יוצרת עבודה גדולה, בפעם הראשונה בטכניקה שאני עצמי פיתחתי, הייתי מאד סקרנית לתוצאה".
- איך עובדים בבית עם מלט ובטון? זה כמו לחיות באתר בניה...
"אני אוטודידקט, לפני שהתחלתי קראתי ולמדתי באופן עצמאי, מה ואיך לעשות. יצרתי דגם מוקטן של העבודה, (כפי שאני עושה היום), העליתי בעצמי את כל החול לגג הבניין, שם ערבבתי את הבטון הלבן, העמדתי על הגג שמשיה ועבדתי תחתיה. הידיים הזיעו, הבטון צרב אבל ההתלהבות ליצור משהו חדש הייתה חזקה מהכול. את רוב העבודה עשיתי על הגג, אך את היצירה השלמה יכולתי לראות רק כשהרכבתי את כל החלקים על הקיר".
- מה מיוחד בעבודה או בעבודות האלה?
"היום אני יכולה לומר, שפיתחתי טכניקה של פיסול בבטון, המבוססת על שיטת יציקות חול. טכניקה שבאה מעולם התעשייה וממש לא מהאומנות. בעזרת הטכניקה הזו, אני יכולה ליצור מצד אחד עבודות מאד גדולות ומצד שני מאד עדינות. ממש לרקום תחרה בבטון. אני יוצרת בחול את הנגטיב של העבודה, ואז שופכת לאט לאט את הבטון אל תוך צורות החול. כשמדובר בעבודות מורכבות או גדולות מאד, אני יוצרת בחלקים ורק בסוף מתקינה הכל ליחידה אחת שלמה".
- ומאין הביטחון שזה יצליח ויתאים?
"בטחון אין. תקווה וכוונה יש ויש. עד שהעבודה לא גמורה - לא יודעים בביטחון, איך תיראה התוצאה. לכן כל יצירה מלווה בחשש, בהתרגשות, בסקרנות. אין לי את הפריבילגיה שיש לצייר, להוסיף פרט כזה או אחר בסוף העבודה. ועם כל זאת, עם הניסיון שלי היום יש לי שליטה רבה בתוצאה. למדתי לגייס הרבה סבלנות, לתת לזה את הזמן והקצב, ותמיד למצוא את עצמי מתלהבת".
- סדר גודל כזה של עבודות מיועד למבנים ציבוריים, לא?
"עבודות אלה הן בעלות נוכחות אמנותית מרשימה גם אם הן קטנות ולכן הן מיועדות לכל חלל שרוצים לתת לו נופך של חדש, אישי ומיוחד, בין אם זה בבית פרטי, מבנה ציבורי גדול או אפילו בית מלון, לדוגמא שמונה עבודות שלי נרכשו ע"י הילטון ת"א.
הטכניקה הזו מאפשרת ליצור עבודות בכל גודל ובכל נפח, המתאימות עצמן לזמן ולמקום, ניתן לתלות את העבודות אפילו על קיר גבס".
- לבקשתי, אילנה פורשת בפני אלבום תמונות של עבודותיה. תמונת כדור חצוי שולח אור, מושכת את עיני.
"את העבודה הזו, עשיתי לתערוכה "פתחים ואור בירושלים" שהתקיימה בבית האומנים בירושלים, במסגרת חגיגות 3000 שנה לעיר. קראתי לה "האם הוא אי פעם ירפא?"
"לקראת התערוכה יצאתי לסיורים בירושלים, מטעם מכון אבשלום, במטרה לרענן את הידע שיש לי על העיר. ירושלים היא עיר מורכבת, בחרתי לעסוק באספקט של המאבק, זו עיר שמצד אחד היא פצע היסטורי ומצד שני יש בה שלמות רוחנית. בחרתי את הצורה הכי מושלמת בטבע, הכדור, יצרתי אותו שכבות שכבות כשכל שכבה מסמלת תקופה היסטורית, הפסל עצמו מרחף וסביבו הילה של אור, בנוסף לכך מוארות השכבות, ומתאפשר לנו לראות את הפצע העמוק זה החוצה את ירושלים לכל עומק דורותיה. זו ירושלים בשבילי".
אילנה נולדה וגדלה בתל אביב. ילדה/נערה תל אביבית של הרבה פעילויות חברתיות וריקודי עם וחוויה מרכזית בבית: הכול ניתן לעשות בכוחות עצמך. בצה"ל שרתה ביחידת המחשב הצה"לית, כמתכנתת מחשבים במחזור הראשון של מחשבי IᲠ.BᲠ.MᲠ. . אחרי השרות הצבאי, כפי שהיה מקובל אז, נישאה וילדה את שרון, הבכורה מתוך שלוש בנותיה. "אחרי הלידה, היו לי בעיות בריאותיות בידיים, החלטתי ללכת לחוג קרמיקה, כי חשבתי שהפעילות בידיים, העבודה עם החומר יעזרו לחזק את היכולות שלי, ותוך כדי יפתרו גם הבעיות הרפואיות. המפגש עם החומר, היה בשבילי, מאד משמעותי. אהבתי את החומר, את תחושת הארציות שהוא מעניק, העולם החדש שנחשפתי אליו, באופן מקרי, משך אותי. הוא פתח לפני כיוון חדש בחיים. החלטתי לעשות תפנית...לעזוב את המקום הבטוח בתכנות מחשבים, ולהתחבר למאוויים הפנימיים שלי. ידעתי שהדרך החדשה הרבה פחות ברורה מזו שידעתי עד כה אבל תחושת הבטן הייתה טובה יותר".
אילנה, שמה לעצמה יעד, להכיר ולדעת את עולם הקרמיקה מן המסד ועד הטפחות. "הייתי אמא צעירה, ולא יכולתי לצאת ללמוד באופן מסודר, בבית ספר לאומנות. גרנו אז בהרצליה, קראתי ספרים וחוברות מקצועיות, השתתפתי בסדנאות, נפגשתי עם אומנים, בקרתי במוזיאונים בארץ ובחו"ל. אפשר להגיד שהייתי ממש במרוץ אחר כל פיסת מידע הקשורה לתחום".
משהפכה האומנות לעיסוק המרכזי שלה, פתחה אילנה סטודיו במרפסת הקטנה שבבית המשפחה. בהמשך, עברה לסטודיו משלה מצויד היטב והתחילה להציג בתערוכות. "מה שמאפיין את התקופה הזו, היה הצורך שלי לעסוק בגלוי והנסתר. הנסתר הוא החומר הפנימי, הרגיש, הפגיע, האינטואיטיבי, ולעומתו קיים המעטה הקשיח, שלפעמים אנחנו כנשים צריכות לעטות מול כול העולם. "עם הפסלים שנוצרו בעקבות נושא זה, הגיעה אילנה, לתחרות על שם אלכס דה רוטשילד, שהתקיימה בירושלים, זכתה והגיעה לגמר. "אני מוצאת שהנושא של גלוי ונסתר מלווה אותי כל השנים, יש בי סקרנות לחפש ולגלות את הסדקים, לבחון מה יש מעבר להם. וזה מה שאני רוצה לעורר גם אצל הצופים".
- ופרנסה? אפשר לחיות מאומנות?
"למדתי כדרות. הייתי מראשוני האומנים במדרחוב בנחלת בנימין, בתקופה שהציגו שם אומנות אמיתית. יצרתי כלים שימושיים, מכרתי והתפרנסתי בכבוד, תוך כדי אינטראקציה עם הקהל הרחב. די מהר למדתי שזה תחום שאינו מתאים לי והתחלתי לחפש לי דרך חדשה. בשנת 1995 הגשתי מועמדות לביאנלה לקרמיקה שעסקה בנושא של תבליטי קיר, שהתקיימה בבאר שבע. רציתי לעשות עבודה גדולה מקרמיקה, אבל מארגני הביאנלה העדיפו את הטכניקה המיוחדת שלי בבטון על קיר ממש גדול. כך הגעתי אל החומר שבו אני יוצרת היום".
- ביאנלה בבאר שבע?
"כן. זו חוויה מאד מעצבת עבורי. נבחרתי לבנות קיר בבניין האח"מים באוניברסיטת בן גוריון קיבלתי מראש צילום של הקיר, עליו תוצג העבודה שלי. קיר בטון בגודל של 8 מ"ר, בעל צביון קר, מחורץ בחריצים לאורכו. הקיר נראה מאד "מהונדס". בחרתי לעצב בו צורות הנדסיות עם פינות של מסתורין. קומפוזיציה של מנסרות קטנות וגדולות, משופעות וניצבות, שבנויות בטקסטורה המזמינה קשר בין המבנה הקר והמנוכר לבין הסביבה הטבעית המדברית. השתמשתי בפיגמנטים שהבאתי מהמכתש הקטן. אנשים כל כך התלהבו מן העבודה, שעשו לכבודי טקס פתיחה, ועד היום העבודה מוצגת שם".
- ולא מפחיד אישה לעבוד בבטון בסדר גודל כזה?
"לא. לא רק שלא מפחיד, הייתי אומרת שאפילו מאתגר. עבודה גדולה יותר של 100 מ"ר, עשיתי עבור בית יד לבנים במגדל העמק. מצאתי את עצמי, בגיל 50 עומדת על מנוף בגובה 11 מטר, מחברת את היצירה בדייקנות ובזהירות, חלק אחר חלק, מתאימה כל חלק לחלקים האחרים שעל קיר הבניין, מתבוננת בעבודה השלמה, ומתמלאת בתחושה עצומה של סיפוק".
- מה את עושה בימים אלה?
"במקביל לעבודה על גן השעשועים בבת ים, אני עובדת על 3 פסלי "אישה פרפר" צבעוניים, לכיכר גדולה בעירית קריית גת".
- הרבה פרפרים יש לך...
"במידה רבה זה נכון. לפני כ3- שנים, קרו לי שני אירועים משמעותיים. נולדה לי נכדה בכורה מקסימה... והתגרשתי. שני האירועים הובילו אותי למקום של קלילות, של שמחה, של הרבה אנרגיה ורצון לעסוק בצבעוניות... מתוך זה יצרתי מספר פסלים צבעוניים, ביניהם אישה-פרפר. זו אישה שמביאה לעולם מיכולותיה, שמחתה, עוצמתה, צבעיה ובעיקר הרבה אופטימיות. זה מה שאני מרגישה עכשיו, וזה מה שאני מאחלת לכולם".
הניה
|
